פסק-דין בתיק ב"ל 22042-05-11

1.      לפני ערעור על החלטת הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) מיום 21.3.2011, אשר קבעה כי המערער איבד 65% מכושרו להשתכר.

העובדות

2.      המערער יליד 1974 סובל מבעיות רפואיות שונות.

3.      לעניין כושר השתכרותו של המערער ניתנו מספר הערכות:

3.1.   ביום 18.10.2010 קבע פסיכיאטר יועץ לועדה הרפואית כי למערער נכות נפשית יציבה בשיעור 10% בגין הפרעת הסתגלות ממושכת לפי פריט ליקוי 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

בנוסף העריך היועץ בחוות הדעת כי "מבחינה נפשית מסוגל לעבוד לפרנסתו" (נספח ראשון לסיכומי המשיב).

3.2.   ביום 18.10.2010 העריך אורטופד יועץ לוועדה הרפואית כי נוכח הליקויים האורטופדים של המערער - נכויות זמניות בגין הגבלת תנועות בע"ש צווארי בשיעור 10% ובגין הגבלת תנועות בע"ש מותני בשיעור 30% - הוא "לא מסוגל לעבודה פיזית" (נספח שלישי לסיכומי המשיב).

3.3.   ביום 23.11.2010 המליצה פקידת שיקום לראות את המערער "כמי שאיבד את כושר השתכרותו באופן חלקי לתקופה זמנית 1/10/08-30/9/11...." (נספח רביעי לסיכומי המשיב).

4.      ביום 21.3.2011 התכנסה הוועדה לעררים (קביעת דרגת אי כושר) לדון בעניינו של המערער (להלן: הוועדה). הועדה שמעה את המערער וקבעה כדלקמן:

"מדובר בתובע יליד 1974 הסובל מהפרעת הסתגלות קלה, מצב לאחר שבר בחוליות ע"ש צוארי 10% ע"ש מותני 30%.

התובע נכנס בכוחות עצמו, מעברים חופשיים. בעת הראיון מתלונן בעיקר על כאבי גב סחרחורות המונעים ממנו כל עבודה. לדבריו לא יכול לשבת לאורך זמן.

לדעת הועדה לאחר ראיון התובע ועיון בכל החומר הרפואי בהתייחס למצבו יכול לעבוד באופן חלקי בישיבה ועמידה לסירוגין ללא מאמצים ניכרים.

הוועדה דוחה את הערר וחוזרת וקובעת כי איבד 65% מכושרו להשתכר" .

5.      על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

6.      המערער טען כי הוועדה התעלמה מחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר סטיר מיום 31.5.2010 (נספח ב' לנימוקי הערעור) ומחוות דעתו של הרופא התעסוקתי ד"ר מידן מיום 2.1.2011 (נספח ג' לנימוקי הערעור)ומאישורים רפואיים שניתנו על ידי האחרון (נספח ד' לנימוקי הערעור). עוד נטען כי לוועדה לא היו כלים לקבוע את אי הכושר של המערער כתוצאה מנכותו הנפשית מכיוון שבוועדה לא ישב פסיכיאטר.

7.      מנגד השיב המשיב לטענות המערער בסיכומים מטעמו:

לעניין חוות דעת ד"ר סטיר - נטען כי הקביעה בחוות הדעת אינה סבירה מכיוון שקיימת סטייה גדולה בין הנכות הרפואית שקבע לבין דרגת אי הכושר; הוועדה הרפואית התייחסה לחוות דעתו של ד"ר סטיר בעת קביעת הנכות הנפשית של המערער ודחתה את קביעתו בדבר תסמונת PTSD ולכן קביעתו לעניין כושר השתכרותו של המערער אינה רלוונטית.

לעניין חוות דעת ד"ר מידן - נטען כי חוות הדעת מתבססת על ליקויים רפואיים שאינם תואמים את החלטת הוועדה הרפואית  ולכן האמור בה אינו רלוונטי.